.jpg)
אביב הגיע!
הצמחים, שצימחו עלים ירוקים והרחיבו פקעות ושורשים בחורף, עולים כעת לפריחה ססגונית; אדום הפרגים ליד תכול הפעמוניות וצהוב החרדלים.
עם הפריחה מתאימים עצמם הצמחים לשינויי העונות: העלים שהיו בימי הגשמים גדולים ובשרניים, כדי לספוג את אור השמש החורפית, הופכים לקטנים יותר כדי להתגונן בפני החמה האביבית - כוח הצימוח מופנה כעת לצמיחה כלפי מעלה, פריחה, משיכת מאביקים ויצירת דור ההמשך – הזרעים.
כדי להגן על עצמו, מפתח הצמח מרירות, אשר תמנע מבעלי-חיים לאכול אותו.
כנגד אידוי המים בימי החום, מפתח הצמח ציפוי שעווני.
צמחי חורף רבים, אשר רק לפני שבועות ספורים התענגנו על הטעם והמרקם העדינים שלהם, הופכים בעונה זו קשים, מרים ואפרוריים.
לאכול מרורים או לא לאכול מרורים זו השאלה
הצמחים האכילים בעלי הטעם המר מכילים חומרים אשר ממריצים את פעילות הכבד ועוזרים בניקוי הגוף (כן, כן, ממש כמו ניקיונות הפסח!) וגם בעיכול מזונות עשירים וכבדים.
האביב מזמין אותנו לשינוי מתזונה חורפית מחממת לתזונה אביבית עשירה - ובדרך לעבור ניקוי מר-מתוק :)
בפסח, עם אכילת המרורים, אנחנו חותמים את עונת עלי הבר החורפיים באכילת מרורים חיים (ולא מבושלים או כבושים*) שנמצאים בשפע בשדה.
ולמה דווקא מרורים בפסח ?
"מרור זה? שתחילתו רך וסופו קשה".
טבעם של עלי הבר היא שתחילתם רכה ועם ההתחממות הם הולכים ונהפכים מרים יותר ויותר.
פסח הוא חג של סמלים - הרכות הזו של ההתחלה מסמלת את התקופה הראשונה של העברים במצרים; רכה ומתוקה, הקושי והמרירות של הסוף מסמל את התקופה האחרונה - העבודה הקשה והמרה.
זיהוי המרור:
במשנה נאמר "ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחזרת ובעלשין ובתמכא ובחרחבינא ובמרור" (פסחים ב', ו'). והגמרא מוסיפה סימנים מזהים המשותפים לכל החמישה: "ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין" (בבלי, פסחים ל"ט ע"א).
מרור > "מרור הגינות" ו"מרור עדין" טעמם מר באביב, יש להם שרף (חלב לבן היוצא בפציעתם), והעלים שלהם בגוון ירוק כחלחל בעונה זו. אצל השומרונים והתימנים השתמרה מסורת להשתמש בהם בליל הסדר כמרור.
חזרת > (הפתעה הפתעה) - המשנה מזהה אותה עם חסא (חסה) או חס ברי (חסת בר) - טעמה מריר עדין גם לה שרף ועליה בגוון מכסיף.
> גם החסה הרומית, שאנחנו מגדלים בגינה, מכסיפה ונהיית מרה כשהיא מתקרבת לפריחה.
עולשין > עולש. גם מר, גם יש לו שרף ובעונה זו עליו מכסיפים.
וחרחבינא > חרחבינא מכחילה, גם היא מרה, יש לה שרף ועליה בגוון מכסיף.
תמכא > הדעות חלוקות לגבי מהותו של המרור הזה, אך אחת הדעות (והחביבה עלינו, משום שזהו אחד הצמחים הנפוצים והנהדרים בעונה זו ובכלל) - שזהו הגזר הקיפח - גם הוא הולך ונהיה מר, עליו מכסיפים ואם ננסה טוב טוב נחלוב ממנו גם שרף :)
צמחים נוספים המזוהים עם המרור הם: לענה ולשון הפר, שצבעם אכן כסוף והם מרים ומדיפים חלב בפציעתם.
לסיכום –
שוטטו בשדה הקרוב לאזור מגוריכם ולקטו עלעל לקערת הסדר :)
מרורים זה טוב , חזרת זה פאסה . כמו שנאמר "אל תאמר חזרת אמור חסת בר. ונאמר אמן!"
*לפי המשנה ש לאכול את המרור חי או יבש, אך לא מבושל או שלוק: "יוצאין בהן בין לחין בין יבשין, אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבשלין" (משנה, פסחים ב', ו')
