הסתיו משרה עליי נמנום. אולי זה הלילות המתארכים, או עננות הבקר או פשוט הימים ש"אחרי החגים", אבל בעונה הזו העשיה שלי ישנונית יותר.
ובכל אופן, בלב הנמנום הסתוי, מיד אחרי הגשם הראשון, הוזמנתי לסדנת חקלאות מסורתית בולג'ה.
מכיוון שהכפר שוכן בהר השכן והימים נעימים ונוחים לעבודה ומכיוון שחקלאים על אדמתם תמיד מרגשים אותי - התעוררתי ושמתי פעמי אל האדמות החקלאיות של יאסר.
יאסר הוא פלח בן פלחים. את האדמות החקלאיות הוא מעבד מאז שהיה ילד, והוא זוכר שפעם היה כאן חורף בחודש עשר (הוא חודש אוקטובר). אך בעוד ההתחממות הגלובאלית הגיעה גם לטרסות של ולג'ה, שאר הטכנולוגיות החקלאיות נותרו בגדר המלצה.
כמיטב המסורת מגדל יאסר את הירקות שלו ושל המשפחה בעצמו. את החלקות הפזורות על הטרסות מעבדים בידיים, הירקות מושקים ממי המעיין שבהר, ואת האדמה מטייבים בזבל עזים וחמורים וגם בשאריות צמחים (על כך בהמשך).