עץ נפוץ ממשפחת הוורדיים.
מקומי, חזק ומאריך ימים. משמש ככנה להרכבות של עצי פרי נשירים ממשפחת הוורדיים, כגון: משמש ואפרסק.
בעבר היו השקדים מרים, וגם כיום שקדי הבר מרים ברובם – רק לעיתים נדירות מוצאים בטבע שקדי בר מתוקים. השקד הינו גידול תרבותי עתיק יומין, בראשית החקלאות הרבו את הזן המתוק ע"י ייחורים. השקד המר והמתוק זהים במראה, ההבדל ביניהם ניכר בטעם. אם שקד אחד מתוק – כל השקדים בעץ יהיו מתוקים.
יש עדויות בתלמוד לכך שאבותינו היו מעבירים את השקד המר תהליך של הרתחה ממושכת וסינון להפגת מרירותו.
בשקד המר יש אמיגדלין = חומר דמוי ציאניד ולכן אין לצרוך ממנו בכמויות גדולות. עם זאת, ישנה גישה הסוברת כי החומר המר מכיל ויטמין 17B, שיש הטוענים כי הוא תרופת פלא לסרטן.
חלקים שימושיים:
עלי הכותרת של הפרח נאכלים, הם מתוקים- מרירים ויכולים לשמש כתוספת יפה וקישוטית לסלטים.
הפרי הירוק – נאכל טרי או כבוש {מתכון לשקדים כבושים – בסוף המדריך}. בשלב הראשון של הפרי, כשהוא ירוק וקטן, הוא פחות מר – בשלב הזה גם הפירות של השקד המר נאכלים על קליפתם, ואין חשש לצרוך אותו גם בכמות גדולה. עם זאת, כדאי לשים לב: יש שקדים שהם מרים מאוד גם כשהם קטנים, ובהם לא רצוי להשתמש.
הפרי היבש נשמר לאורך זמן והוא עשיר במינרלים, ניתן ללקטו לאורך השנה (במקרים רבים, שקדים יבשים נשארים על העץ גם כשהוא כבר מוציא פירות חדשים), אך מומלץ לעשות זאת עם גמר ייבושו – בסוף הקיץ עד תחילת הסתיו, לפני עונת הגשמים.
מהשקדים הבשלים ניתן להכין: שקדים נבוטים, חלב שקדים, מרציפן , קמח שקדים, רוזטה. הרמב"ם ממליץ לאכול 10 שקדים ביום.
שרף שקדים – יוצא מהגזעים והענפים באביב ובקיץ, בעל מרקם ג'לי. משמש כסממן קטורת, באמנות, ולריפוי פצעים (מריחת שרף נוזלי), מאכל ומשקה – בתאילנד מקובל כמרכיב בשייק מקומי. עשיר בחלבון.
השרף היבש משמש ככקטורת בעלת ריח עדין.
שרף השקדים משמש גם ברפואה לסגירת פצעים.
עצה (הגזע והענפים) – חזקה מאוד, ולכן משמשת להסקה, ובנגרות להכנת ידיות לכלי עבודה.
השקד, ככל האגוזים, מכיל חומצה פיטית, חומר הפועל כמעכב אנזימטי ועלול להפריע בספיגת חמרי תזונה לגופנו. השרייה במים מנטרלת את החומצה הפיטית, ולכן מומלץ לאכול שקדים שהושרו קודם לכן במים לכמה שעות.
